מונטוורדי והאופרה הוונציאנית

האופרה האיטלקית בסגנון הוונציאני של המאה ה-18 היא אחד הגיבורים המרכזיים של הנובלה של קרפנטייר. מדובר בסגנון ייחודי שזכה לפריחה עצומה וידע פעילות ענפה בשלל תיאטראות, יזמים, מלחינים ואמנים, וגם משכה קהל רב מרחבי אירופה. יחד עם זאת, מדובר בסגנון שכמעט ונשכח, ובמלחינים שיש בינהם כאלה שאפילו חובבי מוזיקה קלאסית מושבעים כמעט שאינם מכירים את יצירותיהם, ואולי אפילו לא שמעו את שמם מעולם.

אופרות מן התקופה הזו זוכות היום להקלטות ולביצועים מועטים יחסית ומושכות קהלים מצומצמים, אם בכלל. יש לכך סיבות רבות, אבל חשוב לציין שאפילו הפופולריות הרבה לה זכתה מוזיקת הבארוק במאה העשרים, כולל הגל הסוחף שהחל בשנות השבעים של המאה העשרים, של ביצועים עם כלים תקופתיים, לא היה בהם די כדי לשנות את מצב השכחה של האופרה האיטלקית של המאה ה-"ח. האופרות של ויוואלדי לא זכו אפילו לקטלוג מסודר עד שנות השמונים של המאה העשרים, וגם היום הן כמעט שלא מבוצעות, וההקלטות שלהן אינן רבות. אנסה לציין כאן כמה עובדות רקע שמאירות פינות נסתרות בנובלה של קרפנטייר בהקשר של הסגנון המוזיקלי הזה.

קלַאוּדיוֹ מוֹנְטֶוֵורְדִי (Claudio Monteverdi; 1643-1567) היה מחשובי המוזיקאים שפעלו בוונציה בתחילת המאה ה-י"ז, שם הוא פעל בעיר בין 1613 ל-1643. הוא הוזמן במיוחד על ע"י ראשויות מנת לשקם את המסורת המוזיקלית המפוארת שהעיר ידעה לאורך המאה ה-ט"ז. זוהי מסורת ייחודית שנועדה לפאר את הטקסים הדתיים הרבים שהתקיימו בעיר, ואשר התפתחה סביב הבזיליקה של סן מרקו. המבנה האקוסטי המיוחד של הבזיליקה יצר סגנון המבוסס על דיאלוג שירתי ייחודי בין שתי מקהלות רב-קוליות, שהועמדו בקצוות הנגדיים של המסדרונות הארוכים והגבוהים שלו, וששרו בליווי עוגב הכנסייה ולעיתים אף תזמורת כלי מתכת רבת-הוד. הסגנון הפוֹלִיפוֹני הוונציאני נוסד בידי המלחין הפלמי אדריאן וילארט (Adrian Willaert; 1562-1490) והוא הגיעה לשיא פריחתו המפוארת בידי אנדריאה גבריאלי (Andrea Gabrielli; 1585-1532) ואחיינו ג'יובאני (Giovanni Gabrielli; 1612-1555).

לאחר עידנם של הגבריאלים, סן מרקו ידעה שקיעה מהירה, ומונטוורדי נקרא לדגל על מנת להחזיר את הפאר המוזיקלי על כנו. הוא עשה זאת בהצלחה מזהירה, עם כי בשינוי משמעותי בסוג המוזיקה שטיפח. בתקופתו הוונציאנית, מונטוורדי הלחין מספר אופרות מפורסמות, ויצירתו סללה את הדרך להתפתחות הסוגה החדשה שפרחה במשך העשורים הבאים בעיר. דמות חשובה נוספת, ומלחין משפיע במיוחד במגמה החדשה הזו היה תלמידו פרנצ'סקו קַאוַואלִי (Francesco Cavalli; 1676-1602).

מונטוורדי ואחריו קַאוַואלִי פעלו במסגרת חדשה שהחלה את דרכה עם פתיחתו ב-1637 של תאטרון סן קאסיאנו (San Cassiano), התיאטרון הפרטי הראשון שבו הוצגו אופרות שהקהל הרחב היה יכול לשלם בעבור הצפייה בהן. כך יצאה האופרה מן הסלונים הסגורים של בני האצולה אל המרחב היותר פתוח, שבו גם בני מעמד הביניים יכלו ליהנות ממנה. שתי האופרות האחרונות של מונטוורדי הוצגו בתיאטרון נוסף שנפתח כחלק מהמגמה הזו, תאטרון על שם הקדושים ג'יובאני ופאולו (Teatro Santi Giovanni e Paolo). שתי האופרות הוצגו לכבוד עונת הקרנבל: ב-1639-40 "חזרתו של אוּליסֶס למולדת" (Il ritorno d'Ulisse in patria) ו-1642 "הכתרתה של פופיאה" (L'incoronazione di Poppea) שאותה כתב בהיותו בן 75. תיאטראות פרטיים נוספים מהסוג הזה נבנו במהרה בעיר: סן סמואלה (Teatro San Samuele), שנפתח ב-1656; סן ג'יובאני גריסוסטומו (Teatro Grimani a San Giovanni Grisostomo), שנפתח ב-1678 והוא פעיל עד היום תחת השם Teatro Malibran; תיאטרון סן מויסה (Teatro San Moisè), שפעל מ-1620 ועד 1818 קרוב לתעלה הגדולה (Canal Grande); וכך גם סן בנדטו (Teatro San Benedetto), שנפתח ב-1755, נשרף כליל ב-1774, ובמקומו הוקם תיאטרון לה פניצ'ה (Teatro La Fenice), שהפך למפורסם מבין תיאטראות האופרה הוונציאנים ופועל בהצלחה עד עצם היום הזה. מונטוורדי הלחין לא רק אופרות, אלה גם מדריגלים, כלומר, יצירות רב-קוליות לקבוצת זמרים קטנה. בנובלה, קרפנטייר מפנה מחווה קטנה ומשועשעת למדריגלים של מונטוורדי.

בין 1700 ל-1743 הופקו בעיר לא פחות מ-430 אופרות שונות והקהל נהר בהתלהבות לכל הפקה חדשה. המוזיקה נכתבה בדרך כלל בסגנון קליל, בכוונה מפורשת שתהיה ערבה לכל אוזן. העלילות נועדו לשרת את אותה המגמה. האווירה המיוחדת ביציעים זכתה לתשומת ליבם של הנוסעים הרבים, אשר תעדו אותה בפרוטרוט. קרפנטייר הסתמך באופן ישיר על הדיווחים שלהם, כאשר בנה את האווירה השוררת ביום הצגת הבכורה של האופרה של ויוואלדי, המתוארת בפרק ז'. לפי הדיווחים, אנו יודעים כי הכניסות והיציאות של הזמרים מעל הבמה לוו בלחישות, מחיאות כפיים, שריקות וצהלות. באמצע האריוֹת המאתגרות ביותר, הקהל עודד בשאגות את הזמרים, משל היו מתאבקים בזירת הקרב. לקהל הזה הייתה פחות סבלנות להקשיב לפרטים של הרֵצ'יטַטיבי הארוכים, ובזמן שאלה הושמעו הם העסיקו את עצמם בדרכים שונות, בשיחות סתמיות, בשתייה או אכילה, או אפילו בהתגפפות ביציעים הפרטיים. בחלק מן התיאטראות ניתן היה לסגור בתריסים את היציעים האלה, על מנת לאפשר דיסקרטיות מרבית ליושבים בהם.

 

© 2020 by Leo Corry.