ויוואלדי בוונציה

למרות הפרסום הרב כמלחין וככַנַָר לו זכה בימי פועלו המוזיקלי בוונציה, לעת מותו בווינה ב-1741, אנטוניו ויוואלדי (1741-1678) היה אדם עני ובודד, שנקבר בקבר לא מזוהה מחוץ לחומות העיר. שמו ויצירתו נשכחו עד מהרה מן התודעה, כשם שנשכחו אלה של מלחינים רבים אחרים מהתקופה, והם נותרו, במשך קרוב למאתיים שנה, נחלתם הבלעדית של מוזיקולוגים והיסטוריונים.

בשנות החמישים של המאה העשרים התעורר עניין מחודש במוזיקת הבארוק בכלל, ובתוך זה גם המוזיקה של ויוואלדי זכתה להתעניינות מחודשת. פ
סטיבל קטן שהתקיים ב-1939 בעיר סיינה שבאיטליה סימן את נקודת הזינוק של חזרתו לתודעה המוזיקלית, ולחיבה גוברת בקרב אוהדי המוזיקה הקלאסית (אם כי לא אצל כולם ...), ואף בקרב קהלים רחבים יותר. הקונצ'רטי הרבים שכתב, כולל אלה שחיבר במיוחד עבור הסולניות שלו באוספדלה דלה פייטה, זכו לפופולריות חסרת תקדים. כעבור מספר עשורים, גם המוזיקה הכנסייתית המפוארת של ויוואלדי עלתה לגדולה, אם כי בקצב מעט יותר איטי, ובמסגרת קהלים יותר מצומצמים. היצירה האופראית שלו, לעומת זאת, נותרה למעשה באפילה, והיא מוכרת (באופן חלקי) בעיקר בקרב חוגים של מקצוענים, חובבים מושבעים, ויודעי ח"ן אופראיים. ואין לכך עדות טובה מכך, שאיש בעל השכלה המוזיקלית כה רחבה כמו קרפנטייר עצמו התוודע לקיומה של האופרה "מוטסומה", וגם זה ברמז בלבד - לפי עדותו שלו, רק דרך הביוגרפיה של ויוואלדי שפרסם לראשונה ב-1967 המוזיקולוג רולאן דה קאנדה (1923- 2013 Roland de Candé).

אנטוניו לוצ'יו ויוואלדי נולד בוונציה ב-1678. מאביו ג'יואבני בטיסטה, ירש אנטוניו הצעיר את הכישרון המוזיקלי ואת צבע שיערו האדמוני. כמקובל בתקופה אצל משפחות דלות אמצעים, אך גם אצל מעמדות גבוהים יותר, הבן הבכור אנטוניו נבחר כדי שיצטרף למסלול הכנסייתי. ויוואלדי הוסמך לשמש בכמורה ב-1703, ובהמשך דבק בו הכינוי הידוע "הכומר האדמוני" (Il Prete Rosso). בריאותו של ויוואלדי הייתה רופפת והדבר התבטא במיוחד בקשיי נשימה. במישור המוזיקלי חולשתו הגבילה אותו בכל הנוגע לנגינה בכלי נשיפה. במישור הכנסייתי, מיד לאחר הסמכתו הוא שוחרר מהחובה לנהל את טקס המיסה (וקרפנטייר מתייחס לכך בנובלה). מגבלה זו, ובכלל הריחוק שנכפה עליו משגרת חיי הכמורה, לא העיקו עליו במיוחד, ככל הנראה.

ויוואלדי זכה לראשונה ב-1711 למוניטין בעולם המוזיקה האירופית, כאשר קובץ יצירות לכלי קשת שלו בשם "L’Estro Armonico" (ההשראה ההרמונית) פורסם באמסטרדם ומשם הופץ לכל מרכזי המוזיקה המובילים ביבשת. הצלחה נוספת נחל קובץ נוסף שפורסם ב-1714 תחת הכותרת "La Stravaganza ". מאוחר יותר ב-1725, ראה אור (גם באמסטרדם) הקובץ המפורסם של ארבעה קונצ'רטי לכינור "Le Quattro Stagioni" (ארבע העונות), ביחד עם שמונה קונצ'רטי נוספים, תחת הכותרת המשותפת "Il Cimento dell'Armonia e dell'Inventione" (התחרות בין ההרמוניה וההמצאה). ביצועים ליצירות האלה הם שאחראים במידה רבה גם להחזרתו של ויוואלדי לתודעה המוזיקלי של המחצית השניה של המאה העשרים, במיוחד בידי הרכבים שהתמחו בכך, דוגמת האנסמבל
I Musici הרומאי.

אבל שמו ופועלו של ויוולדי קשורים מעל לכל לתפקידיו השונים במסגרת האוספדלה דלה פיאטה בוונציה. ויוואלדי החל ללמד כינור במוסד הזה ב-1703 ובשלושת העשורים הבאים מילא לסירוגין תפקידים שונים, כולל, החל מ-1716, מנהל מוזיקאלי (maestro de' concerti). יחסיו עם הנהלת המוסד היו מורכבים, אבל הצלחתו כמורה וכמלחין הייתה מעבר לכל ספק. מעטים הם המלחינים אשר לרשותו עמד אוסף מרשים ומגוון של כישרונות צעירים, שבעזרתם יכל לממש את כל הרצונות ואף הגחמות שיצירתיותו הבלתי מרוסנת סיפקה לו. במסגרת עבודתו באוספדלה, ויוואלדי כתב עשרות ומאות יצירות למגוון עצום של כלים, ועוד מספר רב של יצירות קוליות, בעיקר לשימוש בטקסים דתיים במוסד ומחוצה לו. כך למשל, ב-1716 הוא הלחין את אחת היצירות הליטורגיות החשובות שלו "
Juditha triumphans devicta Holofernis barbarie" (יהודית מנצחת את הברבריות של הולופרנס), על פי הזמנת השלטונות לציון הניצחון על הטורקים, והחזרת האי קורפו באותה השנה לידי הרפובליקה הוונציאנית.

בימי חייו, הביקורת העיקרית המוכרת כלפי עולם האופרה הוונציאני, ובאופן ישיר גם כלפי ויוואלדי כמלחין, מופיעה בספרון שנכתב על ידי המוזיקאי הוונציאני המצליח בנדטו מרצ'לו (Benedetto Marcello; 1739-1686). הספרון פורסם בעילום שם ב-1720 תחת הכותרת "התאטרון האופנתי"
(Il teatro alla moda). בנדטו הוא אמביוולנטי ביחס לאופרה הוונציאנית, אבל לא מהסס לבקר כמעט כל היבט של הסוגה, ושל הסביבה החברתית שבתוכה היא התקיימה: המלאכותיות של העלילות, המבנים הסטריאוטיפים של המוזיקה, התפאורה המופרזת וחסרת האיפוק, מנגנוני הבמה המתוחכמים מדי, הרמה הרדודה של המלחינים וכותבי הליברית, היהירות וגסות הרוח של זמרים, תאוות הבצע של האמרגנים, וחוסר הכישרון של המוזיקאים המבצעים. שמו של המו"ל המדומיין שמרצ'לו הדפיס בעטיפת הספרון היה Aldiviva Licante, באזכור ברור ונשכני לוויוואלדי ולזמרת ונציאנית ידועה בשם קטרינה קאנטלי (Caterina Canteli).

© 2020 by Leo Corry.