אלחו קרפנטייר - חייו ויצירתו

קרפנטייר וספרות "המציאותי-המופלא" (Lo Real Maravilloso)


אלחו קרפנטייר הוא מן הבולטים שבסופריאמריקה הלטינית, ואחד המעצבים הראשיים של תהליכיההתחדשות הספרותית והאמנותית ביבשת במאה העשרים.יצירתו הענפה משקפת את מושג "המציאותי המופלא" ( Lo Real Maravilloso), שהוא הגה כמאפיין העיקרי של החוויה ההיסטוריתוהיומיומית ביבשת. זו חוויה של מרחבי טבע אדירים ושל תרבותמסעירה וחד־פעמית, תולדה של המפגש בין שלוש מסורותנפרדות – הילידית, האירופאית והאפריקאית – והעירוב ביניהןבמרחב גיאוגרפי אחד. סגנונו הספרותי של קרפנטייר מבוסס עלשימוש בלשון רבת רבדים, דחוסה ובארוקית. לשון זו הייתה בעיניוכלי אמנותי הולם ואף הכרחי לתיאור תרבותה של היבשת, תולדותיהואוכלוסייתה. נושאי ספריו שילבו באופן מעמיק ומקורי תכניםומוטיבים משלוש התרבויות, שבכל אחת מהן הוא היה ידען מופלג.כתיבתו המסאית של קרפנטייר לא נפלה מכתיבתו הספרותית, ושני פנים אלה ביצירתו השלימו זה את זה בהתמודדותו עם שאלת הזהות התרבותית של היבשת ועם תפקידו של הסופר בעיצובה. חיבורו מ-1946 על המוזיקה בקובה, למשל, היה טקסט פורץ דרך, שהעלה לראשונה לתודעה העולמית את קיומה של מסורת אפרו-קובנית כסוגה נפרדת בעלת איכויות ועניין אוניברסליים.




גילוי אמריקה בפריז (1939-1928)


אלחו קרפנטייר (1980-1904) נולד בלוזאן, שוויץ, לאם רוסיה, מורה לשפות, ולאב צרפתי, אדריכל במקצועו. ב-1912 עבר עם משפחתו לקובה. שנותיו הראשונות עברו בסימן של מעברים בין מוסדות לימוד שונים, ושל חינוך ביתי עשיר שכלל התעמקות בשפות שונות, במוזיקה ובאמנות. מגיל צעיר למד להכיר מקרוב את התרבות האירופית בכללותה לצד התרבות המקומית הקובנית. ב-1921 החל לעבוד כעיתונאי, משלח יד שאותו לא נטש כל שנות חייו. במקביל הוא גם החל את מעורבותו במסגרות פוליטיות שונות. באותה שנה החל גם בלימודי אדריכלות שלעולם לא השלים, וב-1927 נכלא לשבעה חודשים בשל חתימתו על מסמך שקרא להתנגדות לשליט קובה דאז, הרודן חררדו מאצ'אדו ( Gerardo Machado y Morales ; 1939-1869). על אף איסור היציאה מהמדינה שהוטל עליו, עם שחרורו ב-1928 הצליח קרפנטייר לברוח לפריז, ושם התגורר עד 1939. בתקופה זו ביקר גם בערים אירופאיות נוספות.

בשנותיו הפריזאיות השתלב קרפנטייר בתנועות האוונגרד הרבות שפעלו אז בעיר. דרך חברותו עם המשורר רוֹבֵּר דֵסֵנוֹ התחבר לתנועה הסוראליסטית, והתקרב מאוד אל מוביליה, אנדרֶה בְּרֵטוֹן, לוּאִי אָרָגוֹן ופֹּול אֵלוּאָר. הוא אף התיידד עם ציירים אוונגרדיים שפעלו אז בעיר, כמו דֶה קִירִיקוֹ ופִיקָאסוֹ, ועם מוזיקאים פורצי דרך, כגון דַריוּס מִיוֹ וְאֶדגַר וָארֵז. בנוסף, הוא השתלב בעולם המתפתח במהירות של שידורי הרדיו המסחרי, והפיק תכניות שעסקו באמנות פלסטית, באדריכלות ובמוזיקה. בביקורים קצרים שערך במדריד בשנים האלה הכיר משוררים שהשתייכו לקבוצת "הדור של 27", שהבולטים בחבריה היו פֵדֵרִיקוֹ גַארְסִיָה לוֹרְקָה, מִיגֵל אֶרנַנדֵס ורפאל אַלְבֶּרְטִי. משוררים אלו הושפעו עמוקות מהסוראליסטים, אבל סגנונם היה אוונגרדי פחות והם העריצו במופגן את הלשון הפואטית של המסורת הספרדית הקלאסית. הם נודעו גם בשל מעורבותם הפוליטית הגוברת בחברה הספרדית המקוטבת של השנים שקדמו לפרוץ מלחמת האזרחים ב-1936.

השתתפותו של קרפנטייר בתנועות האינטלקטואליות החדשניות באירופה חידדה את רגישותו האמנותית והרחיבה את אופקיו ללא הכר, אבל בו בזמן הכינה את קרקע לתובנה המכרעת כי כל עוד לא יפרוץ את גבולותיהן, לא יוכל לפתח ייחודיות אמנותית ורעיונית משל עצמו. תנועות אלה, הסיק, ניסחו זה כבר את יסודותיהן האסתטיים, ובמידה רבה מיצו את עצמן. וכך החל בחיפוש קדחתני אחר דרכים חדשות לביטוי עולמו התרבותי המתפרץ. שם, בגלות הפריזאית, הבין קרפנטייר שאמריקה הלטינית ("אמריקה", בלשונו -"נואסטרה אמריקה" של חוסה מרטי, ושל הוגים וסופרים לטינו-אמריקאים רבים), מולדתו מבחירה, טומנת בקרבה אוצר בלום הממתין לגילויו ולהפיכתו לאמנות.
בעקבות זאת, העמיק את ידיעותיו בתרבויות אמריקה המרכזית והדרומית באמצעות קריאה מעמיקה של החומרים הזמינים באירופה, וקשר קשרים עם יוצרים לטינו-אמריקאים אחרים שחיו אז בפריז, אחדים מהם גולים פוליטיים. הוא שיתף פעולה עם המוזיקאים וִילָה לוֹבּוֹס הברזילאי וְגארסיה קַאטוּרְלָה הקובני, והידק את קשריו עם הסופרים מיגל אַנְחֵל אַסְטוּריָאס הגואטמלי, שעתיד היה לזכות בפרס נובל לספרות ב-1967, וְעם אַרְטוּרוֹ אוּסלַר פּייטְרִי הוונצואלי, מחשובי האינטלקטואלים ביבשת. יחד עמם שקד קרפנטייר על בירור זהותו האמנותית והרעיונית, בירור שבמרכזו ניצב "הרצון הבוער לבטא את עולמה הפועם של אמריקה".




התגבשות סגנונו: קובה ומרכז אמריקה (1945-1939)


בסוף שנות השלושים נעשה המצב באירופה מתוח ומאיים מיום ליום. מלחמת האזרחים בספרד הסתיימה בניצחונו המוחץ של פרנקו ובמחיקתה של הרפובליקה. רוחות מלחמה שוב נשבו ביבשת ובישרו על עוד עימות כולל הממשמש ובא. בקובה, לעומת זאת, התייצב מעט המצב הפוליטי והכלכלי , ולזמן קצר נראה באופק עתיד מבטיח יותר. כמו גולים לטינו-אמריקאים רבים בימים ההם, קרפנטייר חזר למולדתו ב-1939 והשתלב במהרה בחיים התרבותיים המקומיים. בין היתר כמפיק בתחנות רדיו מקומיות שבפיתוחן סייע. הוא קידם את התרבות המוזיקלית הסימפונית האירופית בקובה, כאמרגן של אירועים מוזיקליים שבהם נוגנו יצירות מאת מלחינים עכשוויים וקלאסיים, ובו בזמן עודד את היצירה של מלחינים לטינו-אמריקאים, והביא להשמעתה בתזמורות מובילות באמריקה ובאירופה. לִילִיַה אֵסְטֵבַּן, שהפכה ב-1941 לאשתו השלישית, הייתה שותפתו לדרך עד סוף ימיו והשפיעה רבות על יצירתו. בשנות הארבעים יצא הזוג מקובה למסעות אל מחוזות לא מוכרים במרכז אמריקה ובאיים הקריביים. קרפנטייר התוודע לראשונה למוקדי תרבות נידחים ועתירי מורשת, בעיקר במקסיקו ובהַאיטי, וחוויותיו משתקפות היטב ביצירתו המוקדמת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ספרו "מלכוּת העולם הזה" ( El Reino de Este Mundo ), מ-1948, שעלילתו מתרחשת באי "לַה אֵסְפַנִיוֹלַה" ( La Española ) שבַים הקריבי. בסוף המאה ה-18 התרחשה באי התקוממות עבדים, שהובילה לביטול העבדות במושבה הצרפתית סַן דוֹמִינְְג ( S aint-Domingue ) ולכינונה של האיטי כמדינה עצמאית. ב-1943 ביקר קרפנטייר במצודת Citadelle La Ferrière (או בשפת הקריאולית של האיטי: Sitadèl-Laferyè), שבחוף הצפוני של האי. המצודה נבנתה בין השנים 1820-1805, בזמן שלטונו של אֵנְרִי כְּרִיסְטוֹף ( Henri Christophe ; 1820-1767). קריסטוף היה עבד משוחרר שחור, שהכתיר עצמו למלך – במטרה להגן על האיטי מפני פלישה צרפתית מחודשת. הביקור הזה היה לנקודת מפנה בחייו היצירתיים של קרפנטייר.
קפרנטייר התוודע בביקורו לאינספור האגדות שנקשרו בבניית המצודה ובמרד העבדים, שהיה כרוך באלימות נוראה, והן הותירו עליו רושם עז. כך, למשל, סוּפר שכדי לשפר את ההגנה, הטיט ששימש להדבקת אבני המצודה נמהל בסיד, במוּלַסה ובדם של פרות ועזים שהוקרבו מעל הקירות בזמן הבנייה, במטרה להרחיק את השדים והרוחות של דת הווּדו. סיפורים מעין אלה ויתר רשמיו של קרפנטייר מהשהות באי שימשו בסיס לרעיון "המציאותי המופלא האמריקאי" ולתפיסתו כמאפיין היסודי של המציאות ביבשת, ששומה על הסופר לבטא ביצירתו. בפתח הדבר שכתב למהדורה המורחבת של ספרו "מלכוּת העולם הזה" ב-1967 ניסח קרפנטייר את עיקרי תפיסתו זו, שעדיין ניכרות בה היטב השפעות הסוראליזם וחותמם של הוגים אירופאים דוגמת אוֹסְוַואלְד שְפֵנְגְלֵר. קרפנטייר מדגיש את תפקידו של הטבע בעיצוב ההיסטוריה האמריקאית ואת התמזגותו של האדם בטבע, כעיקרון מנחה לספרות של היבשת. ברבות השנים, יוסיף קרפנטייר למשנתו נדבך נוסף ומרכזי יותר, והוא השילוב הסינקרטי התלת-תרבותי, כַמסד הכרחי ליצירת אסתטיקה ספרותית חדשה שתתאים להבנת העולם הלטינו-אמריקאי ולייצוגו האמנותי.

החזרה לאמריקה לאחר שנים של חיים נוחים יחסית בפריז, היישר אל המציאות השונה בתכלית של שנות הארבעים המוקדמות באמריקה הלטינית ובאיים הקריביים, הייתה לחוליה מרכזית נוספת בעיצוב תודעתו וסגנונו האמנותי של קרפנטייר, כמו גם של הוגים ואמנים נוספים בני היבשת בעת ההיא. בהקשר הזה ראויים במיוחד לציון שני אמנים קובנים בולטים ממוצא מעורב, שמסלול חייהם מקביל במובנים רבים לזה של קרפנטייר: המשורר ניקולס גִיֵין והצייר וִיפְרֵדוֹ לָאם. שניהם השתתפו במלחמת האזרחים בספרד בצד הרפובליקני, גיין כצלם ועיתונאי ולאם כלוחם. שניהם הידקו את קשרי הידידות שלהם עם קרפנטייר בעת ההיא, בפריז ובמדריד בהתאמה. סוגיית העירוב התרבותי ושורשיהם האפריקאיים של השניים שיחקו תפקיד מרכזי ביצירתם. גיין המולאטי, שנחשב בעיניי רבים למשורר הלאומי של קובה, חזר למולדתו ב-1940 והצטרף למפלגה הקומוניסטית המקומית. הוא היה פעיל פוליטי מובהק לאורך כל חייו, והרבה לעסוק בשירתו בשאלות של אי-צדק חברתי ושל גזענות. לאם, בן לאב סיני ולְאֵם מולאטית, נעשה בפריז בן טיפוחיו של פיקאסו, עד חזרתו לקובה ב-1941. כמו קרפנטייר, גם לאם שאב השראה מהסוראליזם ומהקוביזם הצרפתיים, אבל לאחר חזרתו לקובה הוביל את יצירתו לכיוון חדש, ובנה לעצמו סגנון מקורי ועוצמתי שניזון ממקורות מקומיים. במעבר מאירופה לאמריקה ובקשרי הגומלין בין שני המרחבים התרבותיים האלה נעוץ המקור הרעיוני והאסתטי של "המציאותי המופלא". בעוד הסוראליזם האירופי חיפש את המופלא מעבר למציאות היומיומית, באמריקה הלטינית, טען קרפנטייר, יכול האמן לקבל את המופלא מן המוכן, מתוך המציאות עצמה, כחומר גלם ליצירתו. עליו להכיר את המציאות הזו ולתארה בשפה ההולמת אותה: שפה בארוקית, רבת-שורשים ומפותלת במהותה. שכן, להבנתו של קרפנטייר, המהות האסתטית הבארוקית של אמריקה מושתתת על "חרדת הריק" (horror vacui) ועל היעדר צירי סימטריה מובחנים. למרכזיותו של העיקרון האסתטי הזה הוא הקדיש מאמרי הגות רבים. קרפנטייר אפיין את המהות הזו כמהות של מיזוגים וניגודים, של תרבויות ולשונות שונות המשתרגות זו בזו; מהות שבה מתקיימים בו-זמנית שלבי התפתחות חברתית וטכנולוגית המרוחקים זה מזה מאות שנים; מהות של ערים מזהירות ובו-בזמן מפחידות, המשלבות סגנונות בניה חדשניים ועתיקים, ערים מתוכננות להפליא וכאוטיות גם יחד; מהות של משטרים רודניים ומהפכות מפיחות-תקווה המתחלפים תדיר; ומהות של קיום בתוך עולם טבע מרהיב ומאיים, המגמד את האדם העומד מולו. האמנות של קרפנטייר כסופר בשל נבנתה כולה על היסודות האלה.




מפגש עם הטבע ושגשוג ספרותי בוונצואלה   (1959-1945)


שנות היצירה החשובות ביותר בחייו של קרפנטייר היו שנותיו בוונצואלה, בין 1945 ל-1959. הוא בא לשם עם ליליה רעייתו בעקבות הזמנה של חבר ותיק, אשר הקים בבירה קראקס חברת פרסום מצליחה וביקש לנצל את בקיאותו של קרפנטייר בעולם הרדיו המתפתח. היו אלה ימי שלטונו של הגנרל מרקוֹס פֵּרֶס חימֵנֶס ( Marcos Pérez Jiménez ; 2001-1914), שהתאפיינו במודרניזציה חסרת תקדים בזכות ההכנסות העצומות מייצוא הנפט, ובדיכוי חריף של מבקרי המשטר. ונצואלה חוותה אז צמיחה כלכלית אדירה ושגשוג יוצא דופן [בקנה מידה עולמי] בכל שדות התרבות והיצירה – האמנות החזותית, המוזיקה, ובמיוחד האדריכלות המודרניסטית והפיתוח העירוני. הרווחה החומרית של בני הזוג קרפנטייר בקראקס העניקה לאַלֵחו פנאי ליצירה ספרותית אינטנסיבית. הוא נסע לאורכה ולרוחבה של המדינה בעלת הנופים המרהיבים והגיאוגרפיה המגוונת, והמשיך בתוך כך לגבש את תפיסותיו על הטבע, התרבות והאדם באמריקה הלטינית.

המסע ההרפתקני המשמעותי ביותר שערך קרפנטייר בוונצואלה הביא אותו ב-1947 למקורות נהר האוֹרינוֹקוֹ ולאזור הסוואנה הגדולה שבדרום המדינה. הוא ביקר בעיירה הנידחת סן קרלוֹס דֶה ריוֹ נֶגרוֹ ( San Carlos de Río Negro ), שם מתפצלת מהאורינוקו תעלה המחברת בין אגני ההיקוות של שני נהרות הענק, האורינוקו והאמזונס, ובעיירה נוספת סנטָה אֵלֵנָה דה אוּאַירֵן ( Santa Elena de Uairén ), שנוסדה ב-1923 בגבול בין וונצואלה לברזיל. באזורים אלה התגוררו אז רק שבטים ילידים מבודדים, ומעטים מאוד היו הזרים אשר הגיעו לשם.

מסעותיו של קרפנטייר במחוזות המרוחקים של וונצואלה שימשו לו השראה לכתיבת אחד הספרים החשובים שלו, שראה אור ב-1952, "צעדים אבודים" (Los Pasos Perdidos). הרומן מגולל את סיפורו של מוזיקולוג ממוצא היספנו-אמריקאי המתגורר בכרך אנונימי (אולי ניו יורק, אולי פריז), שמחליט [לנטוש את עולמו ולצאת למסע במדינה מסוימת באמריקה הלטינית, בחיפוש אחר מקורותיה של המוזיקה; ראשיתה, סבור המוזיקולוג, בניסיונות של שבטי הילידים לחקות את צלילי הטבע. זהו מסע לאחור בזמן, ובמקביל גם מסע במעלה הזרם של נהרות אדירים ששמם אינו מצוין, אם כי ברור שמדובר באורינוקו וביובליו הרבים. בספר הזה בוחן קרפנטייר שאלות על קשרים בין תרבויות "מפותחות" ל"פרימיטיביות", על זמן וטבע, וכמו בכל יצירותיו, על זהותו של האדם האמריקאי. אלא שבשלב הזה של יצירתו, תפיסתו הרומנטית המקורית באשר לרצף המעצב שבין הטבע להיסטוריה נחלשת מעט, ומתחזקים ההיבטים הפוליטיים-תרבותיים שמכוננים את ההיסטוריה בפועל. בתקופה זו פרחה כתיבתו של קרפנטייר והגיעה לשיאים אמנותיים חדשים. תרגומי יצירותיו לצרפתית זיכו אותו בפרסים רבים, ובהם פרס הספר הזר הטוב ביותר לשנת 1956. הוא פרסם קבצי סיפורים שזכו לתהודה רבה, והשלים את כתיבת הרומן ההיסטורי רחב היריעה, "עידן האורות" (El siglo de las luces). עלילת הרומן (שפורסם רק ב-1962) מתרחשת בעשור האחרון של המאה ה-18, והיא מתארת את גלי ההדף של המהפכה הצרפתית באגן הים הקריבי, גלים אשר הביאו למושבות הצרפתיות – לעיתים על סיפונה של אותה אוניה –את רעיונות הנאורות, מצד אחד, אך גם את הטרור היעקוביני, המגולם במכשיר הגיליוטינה, מן הצד השני. בחלוף השנים הפך קרפנטייר לדמות מרכזית בחיי הרוח המשגשגים בוונצואלה ולאחד הסופרים המוכרים והמוערכים באמריקה הלטינית כולה. הוא לא הסתפק בכתיבת סיפורת, אלא גם עסק בעיתונאות כתובה ומשודרת. במהלך שנות החמישים פרסם כאלפיים סקירות וביקורות על ספרות ועל מוזיקה בעיתונה החשוב של קראקס, "אֵל נַסיוֹנַל", ובכך קנה לעצמו מוניטין ומעמד כאושיית תרבות בולטת בחברה המקומית. הוא גם הרבה לחבר מסות ומאמרים על העיר ועל תושביה; על האדריכלות שלה, ששילבה מודרניזם פורץ דרך בקנה מידה עולמי עם מורשת קולוניאלית רבת שנים; ועל שכונותיה החדשות, שהלכו ונבנו הרחק מהמרכז הישן, והתפשטו אל אזורים ש עד אז לא היו אלא מטעי קפה וקקאו.




מחויבות אמנותית ומחויבות אידאולוגית: הילכו השתיים יחדיו?


בינואר 1958 סילקה קואליציה של אזרחים וקציני צבא את הנשיא פרס חימנס מהשלטון בוונצואלה. שנה לאחר מכן הפילו מורדים חמושים בהנהגת פידל קסטרו את הרודן פוּלחֶנְסיוֹ בַָּטיסְטָה, ששלט בקובה לסירוגין לאורך שנים רבות. אירועים אלה בישרו שינוי פוליטי וחברתי עמוק באמריקה הלטינית, ובקריביים במיוחד. זה היה גם זמן של שינוי דרמטי במסלול חייהם של בני הזוג קרפנטייר. מיד לאחר עלייתו של קסטרו לשלטון הם החליטו לשוב ולהתיישב בהוואנה, ובמרוצת השנים מילא אלחו תפקידים רבים בצמרת ארגוני החינוך, התרבות, האמנות והאקדמיה בקובה. ב-1966 התמנה לנספח התרבות בשגרירות קובה בפריז, שם התגורר עד יום מותו ב-1980, כשהוא מוסיף כל העת לכתוב פרוזה והגות. תקצר כאן היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, את תרומתו בתחומי התרבות השונים ואת הפרסים והכיבודים הרבים שהיו מנת חלקו בשנים האלה ובכלל. אך אי אפשר שלא להידרש לסוגיית יחסיו המורכבים של קרפנטייר עם המהפכה הקובנית. מאז ימיה הראשונים עוררה המהפכה הקובנית עניין רב ופולמוסים ערים בקרב חוגים פוליטיים ואינטלקטואליים בכל העולם, ובמיוחד באמריקה הלטינית. כפועל יוצא, העמדה של סופרים לטינו-אמריקאים כלפיה השפיעה על מעמדם הציבורי והאמנותי ועל היחסים ביניהם. מריוֹ וַרגָס יוֹסָה, למשל, היה תומך נלהב של המהפכה בתחילת דרכו, אך בשנות השישים התאכזב ונעשה ביקורתי יותר כלפיה, כרבים אחרים. בחלוף הזמן, הקצין בעמדותיו ונעשה, לצד מאבקו במשטרי דיכוי ובהפרת זכויות אדם ברחבי תבל, לתומך אדוק בכלכלה ניאו-ליברלית ולמעריץ גדול של מרגרט תאצ'ר. גבּריאל גארסיָה מַארקֶס, אם להזכיר דוגמה אחרת, היה איש שמאל מוצהר, שלמרות השינויים שחלו בעמדותיו כלפי המהפכה הקובנית לאורך השנים, שמר כל חייו על חברות קרובה עם פידל קסטרו ומעולם לא ביקר אותו בפומבי, גם כאשר נחשפו הפרות בוטות של זכויות פוליטיות ואזרחיות מצד השלטון בקובה. היחסים האישיים בין שני הסופרים הבולטים האלה עברו תהפוכות מרחיקות לכת לאורך השנים, שנגזרו מעל לכול מיחסם המשתנה כלפי המהפכה הקובנית וכלפי קסטרו עצמו. מעמדו של קרפנרטייר בהקשר הזה מעלה שאלות מעניינות. על אף קשריו לתנועות ההתנגדות לשלטונו של מאצ'דו בנעוריו, ולמהפכה הקובנית בבגרותו, נותרו הפרופיל האידאולוגי שלו ומחויבויותיו הפוליטיות מעורפלים, והיו מקור למחלוקות ולדיונים ערים, במיוחד לאחר מותו. ב-1991 פרסם הסופר גיירְמוֹ קאבְּרֵרָה אינפַנְטֶה מסמך המעיד כי קרפנטייר נולד בשוויץ. היה זה גילוי מפתיע, שכן קרפנטייר הצהיר לאורך כל חייו כי הוא נולד בהוואנה, להורים שהיגרו מאירופה. אף שלפרט הביוגרפי הזה כשלעצמו לא הייתה חשיבות מרחיקת לכת, דבקותו ארוכת-השנים בגרסה שקרית עוררה ויכוח עז על אישיותו, על אמינותו ועל עמדותיו הפוליטיות. קאבררה אינפנטה, בן ארצו של קרפנטייר ויריבו המר והנצחי הן במישור הספרותי והן במישור הפוליטי, ניצל את הגילוי כדי לסגור חשבונות ישנים, ורבים אחרים הצטרפו אליו בחדווה. פרטים אחרים בביוגרפיה של קרפנטייר נבחנו עתה מזווית חדשה ולאו דווקא אוהדת; כך למשל, עמדותיו ומעורבותו ביחס למלחמת האזרחים בספרד ולאירועים באירופה בשנות השלושים של המאה הקודמת. בספר זיכרונות שראה אור ב-1974, אני מתוודה כי חייתי (Confieso que he vivido), כתב בכיר משוררי אמריקה הלטינית וחתן פרס נובל, פַּבּלוֹ נֵרוּדָה הצ'יליאני, הערה ארסית למדי בנוגע לשנותיו הפריזאיות של קרפנטייר. "פגשתי שם את הסופר הצרפתי אלחו קרפנטייר", כתב נרודה. "אחד האנשים הניטרליים ביותר שהכרתי מימיי. הוא מעולם לא העז להביע דעה על סוגיה כלשהי, אפילו לא על הנאצים, שבאותם ימים כבר החלו צרים על פריז כזאבים מורעבים". שנים רבות פורשה אמירה זו כתולדה של קנאת סופרים גרידא וכלעג לדיבורו של קרפנטייר, אשר לא היה בו שמץ של מבטא קובני ואף בלט בריש גרונית האופיינית לשפה הצרפתית. אך לאחר החשיפה של קאבררה אינפנטה, החלו רבים להתייחס לדבריו של נרודה כעדות נאמנה, בעוד שאחרים המשיכו להטיל ספק ביושרתו וכינו את ספר זיכרונותיו בלעג: "אני מתוודה כי שתיתי" (Confieso que he bebido). גם חיי הרווחה שחיו בני הזוג קרפנטייר בקראקס בתקופתו של פרס חימנס משכו עכשיו תשומת לב שלילית. ככל הידוע, אלחו קרפנטייר מעולם לא הביע הסתייגות מהרודן, ובעיני רבים אף נחשב למקורבו. מבקריו של קרפנטייר התעכבו כעת על ההרכב של חוג חבריו בבירת ונצואלה, שהיו ברובם אנשי עסקים אמידים ומקורבים לשלטון. הפרשנות הביקורתית לא פסחה גם על החלטת בני הזוג לשוב לקובה מיד עם עליית קסטרו לשלטון: בעוד שבעבר פורשה כהתייצבות נלהבת לצד המהפכה והעם הקובני מתוך מחויבות אידאולוגית, עתה נטען כי נבעה משיקולים עסקיים. ואמנם, מיד לאחר סילוקו של פרס חימנס ב-1958, התכוון קרפנטייר לפתוח עסק גדול להפצת ספרים בספרדית בכל אמריקה הלטינית, והוואנה הצטיירה כבסיס האידאלי לכך, גם לאחר עלייתו של פידל לשלטון. אך ככל שהמשטר החדש הגביר את צעדי ההלאמה של עסקים וחידד את השתייכותו לגוש הקומוניסטי במסגרת המלחמה הקרה, כך נגוזו התוכניות העסקיות של קרפנטייר. ב-1962 הוא קיבל את הצעתו של קסטרו לנהל את ההוצאה לאור הלאומית, תפקיד שמילא בהצלחה מרובה עד 1966, אז הודח מסיבות לא מוסברות ועבר, כפי שצוין לעיל, לכהן בתפקיד דיפלומטי חסר חשיבות פוליטית בפריז. את שנותיו האחרונות בבירת צרפת אפשר לתאר כ"חיים כפולים": מחויבות מוצהרת ובלתי-מסויגת לשלטון הקומוניסטי בקובה, מחד, וחיי נוחות של דיפלומט המעורה באליטות המקומיות ומתנזר כהרגלו מעימותים אידיאולוגיים, מאידך. קרפנטייר לא נטל שום חלק באירועי 1968 או בדיונים האידאולוגיים הסוערים שבאו בעקבותיהם. הוא לא התקרב לתנועות הרדיקליות שהיו אז באופנה, ובכלל זה לאקזיסטנציאליזם. קשריו עם סארטר, למשל, שאותו לא העריך במיוחד, היו קורקטיים במקרה הטוב. לא ידוע על התבטאויות פומביות שלו על השינוי ביחסם של סופרים לטינו-אמריקאים אחרים למהפכה הקובנית, אך ידוע כי ידידותו האישית הקרובה עם הסופר המקסיקאי קרלוס פוּאְנְטֶס עמדה בעינה, ואף התחזקה, גם לאחר שהאחרון התנער במפגיע מדרכו של קסטרו. סוגיות אלה, המערבות יצרים, מחלוקות אידאולוגיות ומתחים אישיים, ימשיכו, כנראה, לעורר עניין ומחלוקת בחוגים ספרותיים ופוליטיים. כך או אחרת, חשוב להדגיש שככל האמור ביצירתו, קרפנטייר שמר תמיד על נאמנות לעצמו ולתפיסותיו ההיסטוריות והאמנותיות. סגנונו הבארוקי רק הלך והתחדד עם השנים. בזמן שפקידי התרבות בקובה קידמו, לעיתים באגרסיביות, את הריאליזם הסוציאליסטי בקרב היוצרים המקומיים, מעמדו החריג של קרפנטייר פטר אותו מרדיפות המשטר, וזה המשיך להרעיף עליו כיבודים ולאפשר לו חופש פעולה מלא ונסיעות ברחבי העולם. חריג מבחינה זו הוא ספרו רחב היריעה על המהפכה הקובנית, פולחן האביב (La consagración de la primavera), שראה אור ב-1978, שנתיים לפני מותו. הרומן משלב יסודות ביוגרפיים אמתיים עם פרטים ממסלולי חיים בדיוניים כאדריכל, כפעיל פוליטי וכמהפכן, מסלולים שקרפנטייר אולי הזדהה איתם אך לא מימש בחייו. הרומן משרטט מהלך היסטורי נרחב בטעם פסבדו-מרקסיסטי, והמהפכה הקובנית מופיעה בו כשלב אחרון בשרשרת הרת גורל שתחילתה במהפכה הרוסית, שאמו של גיבור הרומן השתתפה בה (לפני הגירתה לקובה), והמשכה במלחמת האזרחים בספרד, שהגיבור הקובני של הרומן משתתף בה בעצמו. אף שכשרונו ורוחב יירעתו האינטלקטאלי של קרפנטייר ניכר גם כאן, הסאגה הזו התקבלה את לא מעטים באכזבה מופגנת לנוכח אופייה המעט דידקטי ושטחיותן היחסית של העלילה הגרנדיוזית ושל הדמויות בו.




בכיר מחוללי "הבוּם": בין המציאותי המופלא לריאליזם המאגי


בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים זכו יצירותיהם של מספר סופרים צעירים ממדינות שונות באמריקה הלטינית להתעניינות חסרת תקדים, תחילה באירופה, ומאוחר יותר גם בארצות הברית ובשאר חלקי תבל. ארבעת הסופרים המזוהים ביותר עם התופעה הספרותית-מסחרית הזו, המכונה "הבּוּם", הם גארסיה מארקס הקולומביאני, חוּליוֹ קוֹרְטאסַר הארגנטינאי, ורגס יוסה הפרואני, וקרלוס פוּאנטס המקסיקאי. בפועל, ההתחדשות הספרותית הלטינו-אמריקאית החלה עוד בדור שקדם להם ושסלל את דרכם, דור שאליו השתייכו, בן היתר, חוֹרחֶה לוּאיס בּוֹרחֵס הארגנטינאי, חוּאן קרלוס אוֹנֵטי האורוגואי, חואן רוּלפוֹ המקסיקאי, מיגל אנחל אסטוריאס הגואטמלי, ורוֹמוּלוֹ גאייֵגוֹס הוונצואלי. דמותו של קרפנטייר מיתמרת גבוה בתוך החבורה הזו, כמניח היסודות ל"בום", וכבכיר מחולליו, לצידו של בורחס (שתרם לתופעה בדרך אחרת). גארסיה מארקס העיד לא פעם שהשמיד את הטיוטה הראשונה של "מאה שנים של בדידות" לאחר שקרא את "עידן האורות", וכי כתב את הרומן המפורסם שלו מן היסוד בעקבות הרושם העז שהותיר בו ספרו של קרפנטייר. עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות מעמדו הרם בקרב חוקרים וסופרים, לא זכה קרפנטייר להצלחה מסחרית דומה לזו של אחדים מסופרי הבוּם, או של בורחס. על אף שמדובר בשורה של סופרים מוכשרים בעלי סגנונות שונים בתכלית, בתודעה הכללית מזוהה תנועת הבוּם עם סגנון ה"ריאליזם המאגי". זהו מונח רחב ומעורפל מעט, שעבר גלגולים רבים לאורך השנים. טבע אותו חוקר האמנות הגרמני פרנץ רוֹ, שלאחר מלחמת העולם הראשונה אפיין באמצעותו יצירות המקוטלגות כיום כאקספרסיוניסטיות. בשנות השלושים הוחדר המושג לשיח האומנותי הספרדי בידי הפילוסוף חוֹסֶה אוֹרטֵגָה אִי גָאסֵט, ומאוחר יותר גם לשיח הספרותי הלטינו-אמריקאי על ידי אוסלר פייטרי, בטקסט שפרסם ב-1948. עם הזמן, זוהה "הריאליזם המאגי" יותר ויותר עם יצירותיו של גארסיה מארקס, ובהמשך לכך עם דור ה"בום" כולו, ואף עם ספרות אמריקה הלטינית באשר היא. קרפנטייר נהג לבדל את עצמו ואת רעיון "המציאותי המופלא באמריקה" ממושג "הראליזם המאגי" הכללי יותר, שכיוון, להבנתו, לעולם בדיוני שהסופר בורא תוך התרחקות מהמציאות שלפניו. בשונה מכך, קרפנטייר ביקש לבנות סיפור המבוסס על אירועים ודמויות שהתקיימו במציאות האמריקאית, תוך הבלטת היסודות הפלאיים האינהרנטיים לה. ההיסטוריה של אמריקה הייתה בעיניו "דברי הימים של המציאותי המופלא", ואת זאת הוא ביקש לשקף בספריו.





© 2020 by Leo Corry.