Una breve muestra ...
טעימה קצרה...
...”abrid el concierto”...
Salmo 81
"שְׂאוּ-זִמְרָה, וּתְנוּ-תֹף; כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר; " תהילים פ"א, ג-ד
De plata los delgados cuchillos, los finos tenedores; de plata los platos donde un árbol de plata labrada en la concavidad de sus platas recogía el jugo de los asados; de plata los platos fruteros, de tres bandejas redondas, coronadas por una granada de plata; de plata los jarros de vino amartillados por los trabajadores de la plata; de plata los platos pescaderos con su pargo de plata hinchado sobre un entrelazamiento de algas; de plata los saleros, de plata los cascanueces, de plata los cubiletes, de plata las cucharillas con adorno de iniciales... Y todo esto se iba llevando quedamente, acompasadamente, cuidando de que la plata no topara con la plata, hacia las sordas penumbras de cajas de madera, de huacales en espera, de cofres con fuertes cerrojos, bajo la vigilancia del Amo que, de bata, sólo hacía sonar la plata, de cuando en cuando, al orinar magistralmente, con chorro certero, abundoso y percutiente, en una bacinilla de plata, cuyo fondo se ornaba de un malicioso ojo de plata, pronto cegado por una espuma que de tanto reflejar la plata acababa por parecer plateada...—“Aquí lo que se queda —decía el Amo—. Y acá lo que se va.” En lo que se iba, también alguna plata —alguna vajilla menor, un juego de copas, y, desde luego, la bacinilla del ojo de plata—, pero, más bien, camisas de seda, calzones de seda, medias de seda, sederías de la China, porcelanas del Japón —las del desayuno que, vaya usted a saber, tomaríase, a lo mejor, en gratísima compañía—, y mantones de Manila, viajados por los anchísimos mares del Poniente. Francisquillo, de cara atada, cual lío de ropas, por un rebozo azul que al carrillo izquierdo le pegaba una hoja de virtudes emolientes, pues el dolor de muelas se lo tenía hinchado, remedando al Amo, y meando a compás del meado del Amo, aunque no en bacinilla de plata sino en tibor de barro, también andaba del patio a las arcadas, del zaguán a los salones, coreando, como en oficio de iglesia: “Aquí lo que se queda... Acá lo que se va.” Y tan bien quedaron, a la puesta del sol, los platos y platerías, las chinerías y japonerías, los mantones y las sedas, guardados donde mejor pudieran dormir entre virutas o salir a larguísimo viaje, que el Amo, aún de bata y gorro cuando le tocara ponerse ropas de mejor ver —pero ya hoy no se esperaban visitas de despedida formal—, invitó al sirviente a compartir con él un jarro de vino, al ver que todas las cajas, cofres, huacales y petacas quedaban cerrados.
הסכינים הדקים עשויים כסף, וגם המזלגות העדינים; מכסף הצלחות שעץ הכסף החקוק בקרקעית הכסף שלהן ניקז אליו את מיציו של צלי הבשר; מכסף קערות הפרי, שלושה טסים עגולים שרימון כסף מכתיר מִמָּעַל; מכסף כדי היין הרקועים בידי צורפי כסף; מכסף צלחות הדגים המעוטרות דג נפוח על סבכה של אצות; המלחיות מכסף, מפצחי האגוזים מכסף, הגביעים מכסף, מכסף הכפיות המעוטרות בראשי תיבות... וכל המטען הזה הלך ונישא בלאט ובמקצב קבוע, בהקפדה רבה שהכסף לא יקיש בכסף, אל עבר האפלולית החרישית של ארגזי העץ, של הקופסאות המצפות, של תיבות בעלות מנעולים רבי עוצמה, תחת השגחתו של האדון הלבוש חלוק, שהרעיש בַכסף רק כאשר השתין, מדי פעם, ברוב אמנות ובזרם מדויק, שופע ומצלצל, אל תוך סיר לילה עשוי כסף שתחתיתו מעוטרת בעין שובבה רקועה בכסף, אשר התעוורה לפתע מקצף שהכסף השתקף בו עד שגם הוא נראה כסוף... "לכאן כל מה שנשאר," אמר האדון, "ולשם כל מה שהולך". ובין החפצים שנועדו ללכת היה גם מעט כסף – מערכת כלים קטנה, ערכת כוסות, וכמובן אותו סיר לילה עטור עין-כסף – אבל בעיקר חולצות משי, תחתוני משי, גרבי משי, מצעי משי מסין, חרסינה מיפן – כלים לארוחת הבוקר אשר, לך תדע, תיערך אולי בחברה נעימה ביותר – וגם רדידים שנארגו בְּמַנילה ועשו את דרכם בַיַם מבוא-השמש רחב הידיים. פְרָנְסִיסְקִיוֹ – פניו קשורות, כצרור בגדים, ברדיד כחול המצמיד תערובת עלים משככי כאבים ללחיו השמאלית, שהתנפחה מכאבים בַטוחנות – חיקה את אדונו והשתין לקצב השתנתו, אם כי לא אל תוך סיר כסף, אלא אל תוך פנכת חרס פשוטה, והתהלך אף הוא בין החצר לבין מסדרון הקשתות, בין המבואה לבין הטרקלינים, כשהוא מזמר לעצמו כבשעת המיסה בכנסיה: "לכאן כל מה שנשאר ולשם כל מה שהולך". ולעת שקיעה הייתה כל התכולה מאוחסנת כַיאֶה – הצלחות וכלי הכסף, הבדים הסינים והכלים היפנים, הרדידים ובדי המשי, כולם ארוזים לקראת שינה הגונה בין פתיתי נסורת, או מוכנים למסע הארוך הצפוי – ולפיכך האדון, עודו לבוש חלוק ומצנפת בשעה שראוי היה לו ללבוש לְבוּש הדור יותר (אבל ממילא כבר לא צפויים היום ביקורי פרידה רשמיים), הזמין את שַרתו לחלוק עמו קנקן יין, בראותו כי כל הארגזים, הקופסאות, התיבות והמזוודות סגורים ומסוגרים כהלכה.
[ותודות לחן אטיאס על הקריינות היפה בקולו הערב.]